"כשצלצלתי לאחותי וסיפרתי לה, הכנסתי את המשפחה לכוננות. הבנתי שמוות הוא אפשרות", כך חושפת השבוע לראשונה סגנית ראש העירייה ויו"ר מרצ מיטל להבי, את מחלת הסרטן שהכתה בה לפני כשנתיים, ושממנה הצליחה להתאושש לאחר מאבק ארוך וקשה.
עבורה הייתה זו הטראומה השנייה בחייה, לאחר שחשפה לפני שלוש שנים בפוסט מטלטל במיוחד את הפגיעה המינית שחוותה בגיל 13. "הפגיעה המינית הייתה קשה יותר. הייתי צעירה וזה היה סוד. נשאתי נטל של אשמה. הסרטן הוא מאלוהים".
על המרוץ לבחירות המקומיות היא לא מוותרת. רק בשבוע שעבר הכריזה על הסיעה החדשה שבראש היא עומדת, שמאחדת שלוש תנועות: 'חוזה חדש', 'ירוק במרכז' ומרצ עצמה.
ההלם הראשוני
מיטל להבי, 63, היא אם לשני ילדים (קמי, 27, סטודנטית לרפואה ואלדר, 28, קצין בצה"ל). היא מכהנת כסגנית ראש עירייה ומחזיקת תיק התחבורה ותיק הקהילה הגאה. במועצת העירייה היא מכהנת משנת 2003 מטעם מרצ. ב-2013 מרצ קיבלה שישה מנדטים בהובלתו של ח"כ לשעבר ניצן הורוביץ, שפרש מהמרוץ. להבי עמדה בראש הסיעה ושימשה כסגנית ראש העירייה. ב-2018 כבר עמדה באופן רשמי בראשות הסיעה ומאז היא סגנית ראש עירייה.
בדצמבר 2021 חשה להבי במשהו חריג, גוש בצוואר שחייב התייחסות. היא נשלחה לבדיקות ובמקביל קיבלה טיפול אנטיביוטי וטיפול שיניים. "זה לא כאב או הפריע לי יותר מדי, התעקשתי על בדיקות נוספות כי בתוכי ידעתי שמשהו לא תקין. למזלי הגעתי לרופאה נחושה ששלחה אותי לבצע בדיקות חוזרות. בהמלצתה דרשתי הפנייה לאיכילוב ושם הסיפור קיבל סחרור, ואז זה הגיע. זיהו גוש שהוא למעשה סרטן בגרון. למזלי הגדול הסרטן לא שלח גרורות לריאות והיה ממוקד יחסית, אבל קיבלתי הלם, עולמי חרב עליי באותו רגע".
מה חשבת בשנייה שקיבלת את האבחנה הקשה?
"חשבתי על הילדים שלי ועל זה שאני צריכה לדבר עם אחותי שתיקח אחריות על דברים שקשורים אליהם למרות גילם. התמלאתי גם תחושת אשמה שכן הסרטן הזה ידוע כ'סרטן של המעשנים', והייתי צריכה לוותר על התענוג המפוקפק הזה מזמן. אבל כל העת אמרתי לעצמי: 'אלוהים נתן לך שיעור ואת צריכה להפוך אותו להזדמנות שנייה'. נכנסתי למצב של הישרדות".
היו תגובות חריגות?
"כששיתפתי חברה שלי בטראומה היא אמרה לי, 'איני יכולה להיות ליד אנשים גוססים', זה היה בגלל שאביה גסס מסרטן תקופה ארוכה. אני התכווצתי מהאמירה הזו, נכנסתי להלם. באותו רגע החלטתי שאני לא 'גוססת' וגם לא משתפת".
חשבת על אפשרות של מוות?
"כשצלצלתי לאחותי והכנסתי את המשפחה לכוננות הבנתי שמוות הוא חלק מהאירוע והוא אכן אפשרות, אבל סיכויי ההחלמה עם הרפואה המודרנית היו גבוהים. המחלה גרמה לי בשלבים הראשונים, למרות שהמוות היה על השולחן, לאמץ את מנגנון הכחשה ואת מנגנון הריפוי. הייתי קמה בבוקר ואומרת: 'אני אנצח אותך'. בלילה הייתי הולכת לישון ואומרת: 'אני אנצח אותך'. סיגלתי חשיבה חיובית ועבדתי בזה כי אי אפשר אחרת, אי אפשרת לנצח אם אתה לא מאמין שאתה יכול".
איך פעלת בזמן ההקרנות והטיפולים הקשים?
"כשהפנמתי את המצב נכנסתי למוד הישרדות. ידעתי שאני במלחמה על החיים שלי. גייסתי את האופטימיות והמעשיות ויצאתי לקרב במטרה לנצח את המחלה הארורה הזו. עשרה שבועות התחלתי את הבוקר ראשונה בתור להקרנות, משם המשכתי למחלקת הקוסמטיקה של הבי־פארם וישר ליום עבודה מלא בעירייה, למעט יום בשבוע שבו קיבלתי גם כימותרפיה. לא היה קל, היו צריבות בגרון מההקרנות, קושי בבליעה, עודף נמרצות מהסטרואידים של הכימותרפיה וכמה ימים אחרי הגיעו הבחילות. אבל הטיפול האלטרנטיבי הציל את המצב ונתן לי חיזוקים וכוחות. עם זאת היו שבועות שהתזונה שלי היתה מבוססת נוזלים וירדתי במשקל מעל עשרה קילוגרם. וזה לא שהיו לי עודפים קודם לכן".
רגעי שבירה?
"היו לא מעט, אבל בסך הכל הבנתי שיש לי מזל לעומת אחרים שפגשתי בחדר ההמתנה להקרנות, שאצלם זיהו את המחלה באיחור או הגיבו לכימותרפיה קשה יותר. גם פחדתי, אבל את הפחדים תרגמתי למשימתיות ולעשייה בתפקיד ובכלל עיסוקיי. את הירידה במשקל תרגמתי לרכישה של מלתחה חדשה וצבעונית ואת הכוויה בצוואר כיסיתי בצעיף. אומרים שייאוש זו לא תוכנית עבודה ואני בחרתי לא להתייאש. אופטימיות הייתה האופציה היחידה וכשלא הצלחתי למצוא אותה ביקשתי וקיבלתי אותה ממשפחתי ומחברותיי.
הפגיעה המינית
מתי התרחשה הפגיעה המינית שאותה חשפת לאחרונה ברשתות?
"זה היה בגיל 13. כמעט 50 שנה אחרי שהאירוע התרחש, שמעתי על האונס המזעזע של נערה באילת. לא יכולתי לשתוק יותר והסיפור שלי, ה'מי טו' שלי, נשפך על המקלדת. החלטתי להוציא את הטראומה לאור כדי לאפשר לעוד נשים ונערות לחשוף ולספר את סיפורן".
מה בדיוק קרה באותו אירוע ארור לפני יובל שנים?
"בוקר אחד יצאתי בהתרגשות לקניות עם הכסף שחסכתי בעמל רב מבייביסיטר. גיליתי שחסכונותיי מספיקים כמעט לכלום בבוטיק שבמרכז הרצליה, אז עליתי לבד על אוטובוס לכיוון התחנה המרכזית בתל אביב, בלי לספר להורים או לחברות. הכסף שלי כמעט נגמר אבל לא התאפקתי ונכנסתי לחנות נעלים בפסאז' בנווה שאנן. המוכר בכניסה, בחור עם כיפה, אמר: 'תיכנסי, נעשה לך הנחה'. בפנים היו שלושה צעירים, גם עם כיפות. נכנסתי. לא הבנתי לאן אני נכנסת. בדיעבד, שם קיבלתי שיעור לחיים, שאסור לשפוט אדם רק לפי המראה שלו.
קראו גם:
"שלושת הבחורים תקפו אותי ולא משנה כמה ניסיתי להיאבק. הייתי צעירה. אחר כך זה היה כל כך מבחיל שהקאתי ורק אז הרפו ממני קצת, ברחתי בבכי והשארתי מאחור את הקניות והתיק. איש מבוגר שראה אותי בוכה עזר לי להגיע לתחנה האוטובוס ושילם על כרטיס הנסיעה שלי הביתה. את הסוד שמרתי כל השנים הללו ולאמא שלי, שקלטה שמשהו לא בסדר, סיפרתי שנסעתי לתחנה המרכזית ואיבדתי את התיק והכסף שלי. היא כעסה שנסעתי לבד לנווה שאנן אבל אמרה, 'לא נורא, כפרות והעיקר שאת בריאה ושלמה'. וככה שמרתי את הסוד הזה לעצמי במשך עשורים שלאורכם נחרדתי והזדעזעתי בכל פעם שהתפרסם עוד סיפור על פגיעה מינית".
איך השפיע עלייך האירוע?
"מאז היום ההוא סיגלתי לעצמי התנהלות קשוחה יותר. הפכתי ל'טום-בוי', לילדה מורדת, כועסת, עם הפרעות אכילה קשות שמהם נפטרתי רק בשנות העשרים המאוחרות שלי. 47 שנים אחרי, היה קשה לספר לאמא אבל הסתבר שכל השנים היא האשימה את עצמה על שלא ידעה איך להתנהג איתי. היא קלטה שמשהו עובר עליי אבל לא ידעה מה ולא הצליחה להתמודד עם זה. הגילוי הזה היה קשה, היה צריך את התיווך של הבת שלי כדי שהיא תוכל להכיל את זה אבל עכשיו היא יודעת שההתנהלות שלי לא הייתה באשמתה. אין ספק שסודות גוררים אשמה אבל זה הוריד לי אבן מהלב" .
מה היה יותר קשה, הפגיעה המינית או הסרטן?
"הפגיעה המינית קשה יותר, כי נשאתי על כתפיי את נטל האשמה ואת הסוד. המחלה, לעומת זאת, היא התמודדות שצריך להתגבר עליה באמצעות רפואה מודרנית ואופטימיות. נשים צריכות להבין שאם הן עברו פגיעה מינית זה לא הופך אותן לקטנות. היכולת להתגבר על טראומה מראה על עוצמה".